נפגשנו באוטובוס. הוא סקר את סביבתו במבט רך, ויצר רושם של נעימות. באופן טבעי, כאשר מצאנו את עצמנו יושבים זה לצד זה, התפתחה בינינו שיחה.
"מהו עיסוקך?" התעניין.
"מלמד אני בתלמוד תורה, ובשעות הפנאי אני עוסק מעט בנדל"ן," השבתי.
"נאה", הייתה תגובתו.
"ומה עיסוקך?" היה תורי להתעניין.
"עוסק אני בקירוב רחוקים", השיב לי. "תקופה מסוימת, התגוררתי עם משפחתי במיניאפוליס, ואחר-כך באדמונטון, שם הייתי קשור לארגון מסוים. כרגע אני כאן, בדרכי לראיון בארגון אחר".

"ספר לי, אם כן, מה טיבה של העבודה בקירוב רחוקים?" שאלתי בסקרנות.
"עבודה זו אהובה עלי מאד", השיב בהתלהבות.
"והאם הינך עושה חיל בעבודתך?"
"כן, לדעתי אני מצליח", אמר ביבושת, "אך לעתים אני חש שאין זה משנה כמה אצליח, הן זה עדיין כטיפה אחת בים הגדול. רצוני לומר, האם יש לך מושג מהו אחוז נישואי התערובת בכל שנה בארה"ב לבדה? דומה הדבר לסדק שנפער בסכר, סדק ההולך ומתרחב תוך כדי שאנו משוחחים בינינו". הוא השתתק לרגע קט, ואז המשיך. "אילו היו אלו רק החילוניים שאנו מנסים לקרב, היה זה די גרוע. אך, שער בנפשך, בכל שנה אנחנו מאבדים ילדים משלנו, יותר ממה שעולה בידינו לקרב".

עובדה זו הייתה חדשה עבורי, מועקה וחוסר אונים נעורו בי.
"נו," הפטיר שכני לספסל, "לא עליך המלאכה לגמור, נכון? אין זה מתפקידי להפוך את העולם למושלם. אך, לכל הפחות עלי להשתדל לעשות כמיטב יכולתי".
השיחה הלכה ונסבה לנושאים אחרים. כשהגעתי למחוז חפצי, קמתי ממקומי ונפרדתי ממנו לשלום בלחיצת-יד חמימה. ירדתי מהאוטובוס והתבוננתי בדמותו של הזר, המתרחק ממני ומחיי. אך דעתי הייתה נתונה אליו; משך כל היום ליוותה אותי הבעת פניו הרצינית.
הייתכן שאנחנו מאבדים יותר נשמות ממה שאנחנו מקרבים? אם כן, חשתי מחויבות לעשות משהו לשינוי המצב. ידעתי, כמובן, כי ידי קצרה, אך באותו רגע גמלה בלבי החלטה לנסות ולקרב לפחות עשרה יהודים שאינם דתיים בכל חודש, להשתדל להשפיע עליהם. לו היה כל אחד מאתנו מנסה לקרב עשרה יהודים בכל חודש – כך חשבתי – אולי היינו רואים תוצאות.

בהיותי נחוש ומעשי באופיי, נרתמתי למשימה כבר למחרת בבוקר. הבחנתי בדוור המחלק את הדואר בכניסה לבניין בו אני מתגורר, קידמתי את פניו בברכת "בוקר טוב" לבבית והזמנתי אותו לכוס קפה. הוא הודה לי נרגשות, בהחלט היה שמח להיעתר להזמנה, אך לדבריו היה עליו למהר ולהספיק את הסיבוב. הייתי שבע רצון: יצרתי קשר. מאותו יום ואילך, השקעתי מאמצים ליצור היכרות עם אנשים אותם פגשתי באקראי, וכולם היו אנשים נעימים שכדאי להכירם.
זה לא מכבר, ממש לפני ראש השנה, סיימה מכונת הכביסה שלי את תפקידה עלי אדמות. ערכתי בירור מקיף והשוואת מחירים של מכונות חדשות, אך כולן היו יקרות למדי.
יום אחד, שח לי ידיד אודות מחסן גדול בתל-אביב, בו נמכרות מכונות כביסה במחיר הזול ביותר בארץ. התקשרתי אליהם, ואכן היו המחירים שהציעו נמוכים באופן משמעותי. אחרי התייעצות עם המוכר בנוגע למעלות והחסרונות של הדגמים השונים, הזמנתי מכונת כביסה. הדגם שבחרתי בו לא היה במלאי, אך המוכר הבטיח שהם יתאמצו לספק לי את המכונה בערב ראש השנה, ולא יום אחד קודם לכן. "תגיע לכאן לא יאוחר מהשעה 9 בבוקר", הורה לי.

וכך מצאתי עצמי, דווקא בערב ראש השנה, נוסע מירושלים לתל-אביב כדי לקחת את מכונת הכביסה החדשה שלי. בעודי נוהג, הקשבתי לקלטת של הרב פינקוס זצ"ל, שמסר שיחה על ימים נוראים. אחרי כמה טעויות ניווט ופניות שגויות, איתרתי לבסוף את המחסן – בניין ישן ומוזנח, מוקף גדר תיל קוצנית – שהיה ממוקם בשכונת עוני באחד מפרברי העיר העברית הראשונה. צלצלתי בפעמון ועם הישמע הזמזום הדפתי את דלת הברזל הגדולה, נכנס למחסן ענקי ואפלולי עמוס במכשירי חשמל במגוון חברות ודגמים.

"שלום, אני חיים גולדמן מירושלים", פניתי לעובד הראשון בו נתקלתי.
"הגעתי לכאן כדי לקחת מכונת כביסה שהזמנתי אצלכם". המכונה כבר הייתה ארוזה ומוכנה, והעזתי לשאול אם יואילו להעביר אותה במלגזה אל המכונית המסחרית שלי ולעזור לי להעמיס אותה מאחור.
"ודאי, אין כל בעיה. ראשית תטפל בענייני הכספים".
"רצוני לשלם בכרטיס אשראי", אמרתי לו, "ובמספר תשלומים".
"כרצונך", אמר. "גש למשרד, שם מימין, ושאל על בנצי. הוא הבוס".
איתרתי את בנצי במשרד מרוהט בטוב-טעם, ישוב מאחורי שולחן ענק- ממדים ועליו ערמות ניירת.
"חיים גולדמן", הצגתי את עצמי בהושטת יד.
"בנצי מלול", השיב בלחיצה איתנה. הגשתי לו את כרטיס האשראי שלי.
"רצוני לשלם בכמה שיותר תשלומים".
"ברצון", אמר בנצי, ו'גיהץ' את כרטיס האשראי. ואז עשיתי כמנהגי החדש, מאז שנטלתי על עצמי לנסות ולקרב יהודים לאביהם שבשמיים.

"אז מה אתה אומר, בנצי?" שאלתי, "היכן אתה מתפלל הערב?"
"הערב? הערב עלי להיות בשדה-התעופה, בדרך ללונדון. יש לי פגישת עסקים שם, מחר בבוקר. כך שהערב לא נראה לי שאגיע לבית-כנסת כלשהו".
תשובתו טלטלה אותי וערערה את שאננותי. מה הוא חושב לו? כיצד יכול הוא לדבר על טיסה לפגישת עסקים באחד הימים הקדושים ביותר בשנה, ועוד בלי להפגין כל מבוכה בפניי?
רגע, רגע, חיים, אמרתי לעצמי, הקשב היטב! הבחור הזה הוא 'מספר תשע' שלך החודש. נסה לומר משהו שישפיע עליו. נסה להכניס בו קצת מחשבה והיגיון. מי יודע, אולי תצליח לשבור את המחסום.
לא היה לי שמץ של מושג מה עומד אני לומר, אך ה' שם בפי את המילים.
"ידידי", פניתי אליו, "מה דעתך על ההצעה שלי: הערב, אני אתפלל עליך, ולא משנה היכן אהיה. כנגד זאת, הייתי מעריך מאד לו היית מקדיש מעט זמן ומתפלל גם אתה עליי, ולא משנה היכן אתה תהיה. נו, מה אתה אומר?"
נראה כי בדרך כלשהי, הצלחתי לחדור לנשמתו. נראה היה נרגש מההצעה. קמתי על רגליי לצאת לדרכי, מכניס בחזרה את כרטיס האשראי שלי לארנק, ופסעתי לעבר הדלת.
לפתע קרא, "חכה רגע! בוא, חזור לכאן".
"יודע אתה, עומד אני לספר לך סיפור, שלא סיפרתי להרבה אנשים".
בראשי עלתה רשימת המטלות הארוכה שעדיין ממתינה לי לפני התקדש החג, אך כל שאמרתי היה, "קדימה, ספר."

"לפני שנים רבות," פתח בנצי בסיפורו, "עליתי ארצה עם הוריי מעיראק. הגענו לכאן חסרי כל, ממש חסרי כל; עניים מרודים היינו. אך אני הייתי שאפתן; 'אמביציונר', קוראים לזה. סביבי יכולתי להבחין באין-ספור
הזדמנויות, הממתינות לי בכל פינה. מי שאך נחלץ מאורח החשיבה המרובע, ואיננו חושש ליטול סיכונים – כך הייתי משוכנע – יוכל להרוויח כסף רב.
חלמתי להתעשר, ותרתי אחר העסק שיתאים לי. בהיותנו בעיראק, עסקו בני משפחתי בתחום מכשירי החשמל, והחלטתי להמשיך בכיוון זה. דרוש היה סכום ראשוני כדי לייבא די מוצרי חשמל שיאפשרו לי לפתוח עסק. כסף לא היה בידי, אך לפי חשבוני, דרושות היו לי חמש שנים לגייס את הסכום.

"חמש השנים הבאות היו קשות ביותר. אשתי תמכה בי לאורך הדרך, ואנו חסכנו כל פרוטה. פעמים רבות נאלצנו לוותר על צרכים בסיסיים ביותר, אך ניחמנו את עצמנו בתקווה כי יום יבוא ואנו נתעשר. היו לנו  חלומות ורודים…" הוא השתתק לרגע. יכולתי לקרוא את מחשבותיו נודדות לאחור, בעודו נזכר בזמנים הקשים טרם הצלחתו, הימים שבהם נסיעה במונית הייתה עבורו תענוג בלתי מושג; פניו התרככו, ובעיניו השתקפה בבואתו של הצעיר מלפני שנים רבות.
"כך חלפו חמש שנים, ועדיין לא היה בידי הסכום שתכננתי לחסוך. בכל זאת, החלטתי לקפוץ למים העמוקים ולהשקיע את כל כספי. נסעתי לאירופה, פגשתי ספקים ומפיצים ורכשתי מכשירי חשמל, עליהם שילמתי בכספי ובכספי הלוואות שנטלתי על עצמי. הייתה בי תחושה מרגיעה שאני עומד להצליח, שדבר לא יעמוד בדרכי. דאגתי למשלוח קרטון ענק, עמוס
במכשירי-חשמל מחברות ידועות, וציפיתי להצלחה. טסתי חזרה ארצה.
"אמי הצטרפה אלי לקבל את המשלוח בנמל חיפה. היה לי ניסיון עם פקידי מכס, וידעתי שעלי לפקוח עין על הסבלים. השגחתי עליהם בשעה שהעמיסו את הסחורה על המשאית שלנו, ויצאנו מהמקום, בדרך למחסן ששכרתי. שם, פרקתי את מכשירי החשמל, מוודא שלא ניזוקו. ואז, יגע ומיוזע, ביקשתי להתיישב במשרד ולמלא את הטפסים עבור חברת הביטוח.

"הבן", הסביר לי בנצי, "אחד מידידי היה סוכן ביטוח באחת החברות הגדולות, והוא ניאות להגיע ולאסוף את הטפסים ברגע שיהיו מוכנים, גם באמצע הלילה. הוא ידע עד כמה חשוב לי המשלוח הזה, וכי אינני מעוניין לקחת שום סיכון".
"'בנצי', אמרה לי אמי בהבחינה בי, מתחיל למלא את הטפסים, 'האם לא עשית די ליום אחד? הגיע הזמן ללכת הביתה ולישון קצת. מחר יהיה לך זמן די והותר לדאוג לביטוח'.
"'לא, אמא, עלי לעשות זאת עכשיו', אמרתי. 'מה אם יקרה משהו, חס ושלום?'
"'דבר לא יכול לקרות בלילה אחד', אמרה. התווכחנו דקות ספורות, עד שהבנתי כי היא לא תוותר. נעלתי את המחסן ונסענו הביתה. היה זה יום ארוך מאוד, אך מלא סיפוק – תחילת התגשמות חלומותי.
מתברר, שהייתה זו גם התגלמות חלומותיו של עוד מישהו. אותו מאן דהוא, היה עסוק מאד בזמן שאני נמתי בשלווה. השכם בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מבעל המכולת מעבר לכביש, מול המחסן שלי.

"'בנצי', הוא זעק לתוך השפופרת כאחוז תזזית, 'מישהו פרץ למחסן שלך! הדלת פתוחה לרווחה והמחסן ריק. כל הסחורה שלך נעלמה!'
"השפופרת נשמטה מידי", המשיך בנצי. "לא האמנתי למשמע אזני. כל שנות ההשקעה, כל הרכוש – כיצד זה ייתכן? לפתע, מצאתי עצמי במצב הגרוע ביותר שהייתי בו אי-פעם. הייתי חייב סכום כסף עצום, ללא כל אפשרות להחזיר אותו. חשתי כיצד עולמי קורס עליי, מעטה שחור של מסכנות ואומללות מחשיך את חיי. התקשיתי לנשום. הימים הבאים היו
הגרועים ביותר בחיי. איש לא יכול היה לעזור לי. לא הצלחתי להירגע – הייתי כמשוגע. אפילו הנושים, שהכירו במצבי, הניחו אותי לנפשי באופן זמני. משפחתי הייתה מודאגת. הם פשוט לא הכירו אותי.
"חלפו שבועיים – שבועיים של גיהינום. ואז, לילה אחד, עמדתי במרפסת, נושא את מבטי לשמיים זרועי הכוכבים. פרשתי את זרועותיי לצדדים,
התבוננתי אי שם הרחק וזעקתי אל ה', 'למה, למה זה קרה לי? מה אעשה?' בכיתי מעומק לבי. לפתע, בדממה, נדמה היה לי שאני שומע קול משמיים, קול אומר, 'בנציון, אל תדאג, הכול יהיה בסדר!' ידעתי שאני ער לחלוטין ואינני חולם, המילים צלצלו באוזני בבהירות.
"נכנסתי פנימה בברכיים כושלות, ואשתי קרבה אליי. לפני שפציתי את פי, היא אמרה, 'בנצי, אינך אותו אדם שנישאתי לו. אינני יודעת אם אוכל להמשיך ככה'.
"'אינך צריכה לדאוג', אמרתי. 'הכל יהיה בסדר. יש די לצרותינו! בטוח אני כי שמעתי כרגע קול משמיים האומר לי שהכול יהיה בסדר!'
"'נו, בדיוק לכך כוונתי!' נאנחה אשתי.
"'לא', עמדתי על שלי, 'אינני הוזה. משוכנע אני באמת ובתמים שהכל יהיה בסדר'.

"באותו רגע, כהבזק ברק פתאומי, צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת בידיים רועדות.
"'אני מדבר עם מר בנציון מלול?'
"'כן', השבתי, כולא את נשימתי.
"'מדבר רב-פקד יוסי ערן מתחנת המשטרה בתל-אביב. הערב ערכנו פשיטה על מחסן בלוד, ונדמה לי כי איתרנו את כל הרכוש שנגנב מהמחסן שלך. התוכל להגיע לכאן מיד כדי לבדוק את הסחורה?' כמובן שיכולתי.
טסתי לשם, ממש כאילו הצמיחה מכוניתי כנפיים. וכאשר זיהיתי את מכשירי החשמל, שלמים וללא כל פגע, ידעתי כי נעשה לי נס. מאותו יום והלאה, אני עושה חיל בעסקי וה' בירך אותי בחיים טובים מאוד… הרוצה את לדעת בזכות מה?" סיים בקול נשנק מהתרגשות.
כן, ביקשתי לדעת מה זכות עמדה לו.
"משך כל אותם שבועיים בהם חשתי שהפסדתי הכל ושקעתי בחובות כה כבדים, מעולם לא השמעתי מילה אחת של האשמה או גערה לאמי. לא מילה אחת! במשפחתנו חונכנו לייקר את ההורים, ולהיות זהירים בכבודם. זה היה חדור בי מילדותי.
"הכול הלוא יכול היה להימנע לולי התעקשותה של אמי! אני ביקשתי להישאר במשרד ולהסדיר את ענייני הביטוח, כך שיכנס לתוקף מיידית, ואילו היא עמדה על דעתה שאלך הביתה לישון, ואני שמעתי לה. לראשונה בחיי חשתי פיתוי עצום לגעור בה, להאשים אותה בכול. אך עמדתי בניסיון ושמתי מחסום לפי. בטוח אני שבזכות זאת סובב הקב"ה שאוכל לחזור
ולקבל את רכושי".
אכן, אמרתי לעצמי, זהו סיפור מדהים. אך משהו אינו מסתדר לי. אין ספק, בנצי ראה בברור את יד ה', ועם זאת, לא השתנה. הוא נשאר כפי שהיה. חשתי כי אני חייב לנסות את כוחי.
"האם אמך עוד בחיים?" שאלתי אותו.
"לא," השיב. "היא נפטרה לפני מספר שנים".
"אתה ואני, שנינו יודעים כי אמך נמצאת כעת בעולם האמת", אמרתי לו.
"וכשאתה יודע זאת, האם נראה לך כי היא תשמח לדעת על טיסתך הערב ללונדון, דווקא בלילה הזה מכל הלילות?"
שאלתי נותרה תלויה בחלל, מהדהדת בדממת החדר.

בנצי לא השיב. לא היה בפיו מענה. וכך הסתיימה הפגישה בינינו. כל השאר – נשאר תלוי בו ובבחירתו. קמתי שוב, לחצתי את ידו ונפרדתי ממעגל חייו של 'מספר תשע' שלי לאותו החודש.
אינני יודע מה עשה בנצי מלול באותו ערב.
מוזר לציין כי בסוף החודש, כאשר בדקתי את מצב החשבון שלי, הבחנתי כי התשלום הראשון נפרע, אך יומיים לאחר-מכן הופקד בחשבוני סכום זהה. כך שאינני יודע כיצד יסתיים הסיפור. מקווה אני בכנות כי יום אחד, אולי בקרוב, יצלצל הטלפון שלי, ומעבר לקו אשמע את קולו של 'מספר תשע', המבקש ממני ללמוד יותר. מי יודע?

מפי ר' דניאל כהן
(השמות שונו)

נחמן סלצר הוא סופר ומנצח מקהלה שירה חדשה